טוב, אז קראתי הבוקר בשקיקה את הפוסט, השני, המצוין, של מנחם על ראסל ווסטברוק, והרגשתי ש"יש לנו פיצוח", כמו ששוש עטרי הייתה אומרת בתכנית "פיצוחים" בתקופת המזוזואיקון התחתון או מתי שזה לא היה.

גילוי נאות, יש לי איזה קטע עם הראסל ווסטברוק הזה. הוא מוציא אותי מדעתי ומהווה עבורי דוגמא ומופת לאיך לא צריך לשחק כדורסל. אני לא שונא אותו כלל וכלל, להיפך, אני מחבב אותו, ואני יודע שהוא נותן 125% מעצמו כל משחק. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שמוציא אותי מדעתי – הפער המחריד הזה בין ההשקעה, הכישרון הבסיסי והפוטנציאל, לבין מה שקורה עם זה במציאות – במשחק, בסדרה, במסגרת הקבוצתית. הפער הזה זועק לשמיים.

לא נעים לכתוב דבר כזה באתר מכובד כמו שלנו, אבל מסורתית חשבתי שהאיש פשוט דביל. או נרקיסיסט. או ילדותי. או גם וגם וגם. לא יודע.

גם עכשיו אני לא בטוח שהוא לא כזה, אבל הפוסט של מנחם הציג בצורה יפה מאד איזו זווית של ראסל שלא חשבתי עליה בצורה מסודרת, ולדעתי מאד מוסיפה לאותה דיסיפלינה בין תחומית מופלאה, הווסטברוקיזם, שצומחת בצומת הדרכים שבו נפגשים כדורסל, פסיכולוגיה, אופנה, וכל מיני פרצופים מוזרים ועוויות פנים אחרי דאנק מופרך במוגזמותו.

הזווית שאני קורא בפוסט של מנחם מתייחסת לאופן שבו ראסל מתייחס למציאות החיצונית.

הביטויים לכך עוברים כחוט השני לאורך כל הפוסט, וביניהם:

א. אין לו מושג כמה קלע

ב. לפעמים הוא לא יודע אפילו אם ניצח או הפסיד

ג. הוא מקפיד על שגרה קבועה באופן קיצוני – סדר "הטקסים" לפני המשחק הוא קפדני ומדויק

ד. הוא מדגיש את המאמץ הטוטאלי מעבר לכל היבט אחר של המשחק

ה. הוא לא סומך על אף אחד חוץ מהטבח באוקלהומה להכין עבורו את הסנדוויץ' שלו

ו. הוא מעיר את סטיבן אדאמס באמצע הלילה כדי להסביר לו טעות שעשה במשחק קודם לכן.

ז. הנאמנות היא ערך עליון אצלו

ח. לא משנה לו מה אומרים עליו

אני חושב שהמכנה המשותף בין כל הנקודות הללו הוא איזושהי הפרדה בין ראסל לבין המציאות החיצונית.

קצת פסיכולוגיה בגרוש, ברשותכם, לפני שממשיכים.

אדם בתוך עצמו הוא גר. זה ברור. אנחנו מסתובבים בעולם הזה בתוך עורנו, לא בתוך עורן של תופעות אחרות. כתוצאה מכך, קל לחלק את העולם לשתי קבוצות בלתי שוות בעליל – אני, וכל שאר הדברים בעולם. אני זה אני – אני מכיר את עצמי, שולט בעצמי, מחליט על עצמי. אני גם בעד עצמי. כל שאר הדברים בעולם אינם כאלה – הם לא תמיד ברורים, צפויים ונשלטים, ולא נראה שהם בהכרח בעדי. החלוקה הזו, גם אם אינה לגמרי חסרת בסיס, עלולה לפעול לרעתנו אם נאמץ אותה כמות שהיא, כשחור ולבן, וללא התייחסות לגוונים של אפור.

כשהעולם לא בעדך זה מטריד. זה עלול לגרום לך לחשוב שאי אפשר לסמוך על מה שקורה בחוץ. שאי אפשר "לבנות עליו", על העולם. אמנם לא תמיד העולם מאכזב, אבל אם אתה לא רוצה להתאכזב, ולהיפגע, אז הנחת העבודה צריכה להיות לא להסתמך על העולם. אף פעם לא להסתמך עליו, ולא לצפות ממנו לעזרה או תועלת. על מי אפשר להסתמך? על עצמך. רק על עצמך.

אבל אדם לא יכול לשרוד רק בכוחות עצמו. אתה לא רופא. ואם במקרה אתה רופא אז אתה לא חייל, וגם חקלאי, וגם מהנדס מים וגם פועל בניין. אז אתה מבין שאתה כן תלוי בעולם, ובאנשים אחרים בעולם. אז אתה לומד להפעיל אותם. להשתמש בהם. מהר מאד הם מתחלקים לאלה שבעדך ואלה שלא. אלה שבעדך – אתה תעזור להם. לא בטוח שתסמוך עליהם, אבל תעזור להם ותשתף איתם פעולה. כדי שיעזרו לך. אלה שנגדך – אתה תתגבר עליהם. אתה לא תיתן להם לעצור אותך או להסיט אותך מהמסלול.

בשני המקרים, העבודה הזו, מול העולם, כרוכה בהתגברות. התגברות על החששות ("מה יהיה אם אפסיד?", למשל). התגברות על הקשיים הצפויים (עייפות, למשל. החטאה, למשל). נדרשת התארגנות פסיכולוגית ואנרגטית מדוקדקת כדי להיערך למשימות הללו, ולבצע אותן.

וחוזרים לראסל

למה לשחקן אין מושג כמה קלע? אפשר להסביר זאת בכך שהוא התמקד כל פעם ברגע הזה (זן). התמקד בפעולה הספציפית שעשה, מתי שעשה אותה. פעולות שעשה בעבר כבר אינן בשליטתו. לכן הן כבר לא רלבנטיות, הן כבר לא בפוקוס, ואפשר לשכוח אותן. מה שהוא לא שולט בו כבר לא מעניין. אז החטאות קודמות, משחקי עבר, כולם כבר לא רלבנטיים, ולכן אין מה ללמוד מהם.

איך קורה ששחקן לא יודע אם ניצח או הפסיד? גם זה סוג של הפרדה מהמציאות החיצונית. יש את המשחק "שלו", שנמצא בשליטתו, שכולל את הפעולות שלו ואת המאמץ שלו. ויש את המשחק החיצוני, שנמצא מחוץ לשליטתו, שכולל את הפעולות של היריב ואת מה שהיריב משיג. תוצאת המשחק היא המקום שבו המשחק "שלו" והמשחק החיצוני נפגשים זה עם זה ונמדדים זה ביחס לזה, לכן היא לא בשליטתו. ואם היא לא בשליטתו… כבר אמרנו – היא לא רלבנטית.

השגרה הקבועה, וסדר "הטקסים" הקפדני והמדויק לפני המשחק, הם סוג של התארגנות לפני המפגש עם העולם. ניסיון לייצר וודאות, איפה שאפשר – בפעולות שלו, ומתי שאפשר – לפני המשחק, כל זאת לפני שהדברים יוצאים משליטתו במשחק עצמו. האם זה עוזר לו? קרוב לוודאי שכן. האם זה באמת פותר את הבעיה? קרוב לוודאי שלא.

הדגשת המאמץ הטוטאלי מעבר לכל היבט אחר של המשחק משקפת גם היא פוקוס על העצמי וכזה שאינו קשור לתוצאה הסופית. המאמץ, לית מאן דפליג, הוא תנאי הכרחי על מנת להצליח ברמות הגבוהות ביותר. אבל הוא בוודאי לא תנאי מספיק. המון דברים אחרים צריכים לקרות – צריך לעשות את הדבר הנכון, צריך לעבוד ביחד, צריך להתאים את עצמך לנסיבות. אבל לכל אלה אין אזכור בעמדתו של ראסל ולא במקרה, מאחר וכולם, למעט המאמץ האישי, קשורים בהיבטים חיצוניים. הם חלק מהעולם. הדבר הנכון לעשות בהכרח משתנה לפי הנסיבות על הפרקט – השחקן שמולך, הקבוצה שמולך, השחקנים שלצידך ומצב השעון. אבל אצל ראסל, כל אלה נמצאים, כאמור, מחוץ לפוקוס, ולכן אינם מוזכרים כלל וכלל.

ראסל לא סומך על אף אחד חוץ מהטבח באוקלהומה להכין עבורו את הסנדוויץ' שלו. הטבח באוקלהומה עוד הצליח איכשהו לעבור את המחסום שבין ראסל לבין העולם, ולהיחשב ל"בעדנו". כל הטבחים האחרים בעולם – לא. טבעי בהחלט לא לסמוך על איש שירות שאנחנו לא מכירים. מוסכניק, צבעי, ובוודאי מנתח נוירו-כירורגי שעומד לפתוח לנו את הגולגולת. אבל טבח? שעושה לנו סנדוויץ' עם חמאת בוטנים וריבה? (כן, כן – 2/3, 1/3 – הבנתי).

ראסל מעיר את סטיבן אדאמס באמצע הלילה כדי להסביר לו טעות שעשה במשחק קודם לכן. נדמיין את זה רגע – אמצע הלילה. ראסל יושב בחדר וצופה בתקציר המשחק. ראסל מבין שאדאמס עשה טעות. ראסל הולך, באמצע הלילה, לחדרו של אדאמס, מעיר אותו, מראה לו את התקציר, ומסביר לו שהוא עשה טעות. מה קרה כאן בעצם? ראסל והעולם התערבבו להם פתאום. ההפרדה לא נשמרה. האם ראסל חשב שאדאמס, כחבר לקבוצה, הוא בעצם שלוחה של ראסל עצמו, ולכן הוא נחשב, לצורך זה, כחלק מהפנימי? או שאולי בסערת הרגשות ראסל לא שם לב שהוא שובר את ההפרדה שבינו לבין העולם? או אולי זה מה שקורה כשראסל לא מארגן את עצמו, בטקסים וסדר פעולות קבוע, לפני היציאה לעולם – הדברים יוצאים משליטה ונתפסים על ידי העולם כתמוהים?

הנאמנות היא ערך עליון אצלו – נאמנות, בהקשר זה, היא מנגנון שמאפשר לו להפחית את החרדה מפני העולם, ומפני האנשים האחרים בעולם, ובעיקר מפני אלה שאין לו ברירה אלא להסתמך עליהם. אנשים שקיבל לקבוצת ה"בעדנו", ופתאום מתברר שהם לא, מזכירים לו שוב את המתח הבלתי נסבל הזה, של צריך להסתמך למרות שאי אפשר להסתמך. הם גם מזכירים לו שהסתמכות כזו, גם כשלכאורה היא עובדת, עלולה להסתיים בכל רגע. עד שכבר הסכים להוריד את ההגנות, בניגוד לכל מה שהוא מאמין בו, הזולת שוב הכזיב. עד שכבר סמך על מישהו ש"יתן לו גב", הקאפקייק דקר אותו בגב. זה הסיוט הגדול ביותר שלו.

לא משנה לו מה אומרים עליו – משפט ששומעים מפעם לפעם מאנשים. לכולנו לפעמים נמאס לשמוע את הדעות של אנשים אחרים, שלא תמיד מבינים, לא תמיד יודעים, ובטח שלא תמיד בעדנו. זה טבעי. אבל אצל רוב האנשים המשפט הזה לא באמת נכון – זה כן משנה להם, הם כן מקשיבים. לפחות חלק מהזמן. לפחות למי שנתפס אצלם כבעל ידע ושותף, כמו המאמן או שחקן מהקבוצה. אצל ראסל, כך נראה, זה באמת נכון. לא נראה שלמישהו יש השפעה של ממש על הבחור. לא לברוקס, לא לדוראנט, לא לדונובן, לא להארדן, לא לדאנתוני, ובטח שלא לשופטים, ליריבים או לאף אחד אחר. כי הם חלק מהעולם. חלק מהמציאות.

והמציאות, כבר אמרנו, היא נפרדת מראסל ווסטברוק.